תנועה. מחשבה.
האדם שמולך.

אצל דניס, הכבוד לאלוהים הוא אמונה בכוח גדול מאיתנו ובשליחות האלוהית שיש לכל אדם. הוא מתבטא בענווה, בהכרת תודה על היכולת להגן ולעזור, ובאחריות לכל שימוש בכוח.

לראות בטבע ובכל יצור חי חלק מהבריאה שיש לשמור עליה. דניס מטפל בבעלי חיים בחצר ביתו ורואה בחמלה כלפיהם חלק מדרכו של לוחם. האחריות ממשיכה גם בשמירה על הסביבה שבה חיים ומתאמנים.

כבוד למדינת ישראל ולבית של העם היהודי. בתפיסת דניס, הוא מתבטא בנכונות לתרום, לשרת ולהגן על הבית, וגם בזיכרון תלמידי השיטה שנפלו. היכולת האישית קשורה לאחריות רחבה יותר לביטחון המדינה ולחיים בה.

להכיר בדאגה ובמאמץ של ההורים, ולהתייחס אליהם בכבוד בדרך שבה מדברים ומתנהגים בבית. אצל דניס, הכבוד שנלמד באימון נבחן גם ביחס לאמא ולאבא אחרי שחוזרים ממנו.

להקשיב ברצינות, לשמור על משמעת ולהגיע עם נכונות ללמוד גם כשקשה. הכבוד למורה נשען על האמון בו — ועל האחריות שלו כלפי התלמיד: להכיר את התלמיד ולהוביל אותו בדרך ישרה. כך הידע והדוגמה האישית עוברים הלאה.

השותף לאימון הוא מי שמאתגר אותך, וגם מי שמושיט יד כשצריך לקום. על המזרן כולם שווים, בלי הבדלי דת, גזע או מוצא. הכבוד מתבטא בעזרה בקושי, בעידוד אחרי ניסיון שלא הצליח ובשמחה בהתקדמות של מישהו אחר.

להכיר בערך שלך ולדעת מה חשוב לך, גם מול לחץ חברתי. הכבוד העצמי נבנה במאמץ, בהתמודדות עם פחד ובנכונות לנסות שוב. חלק ממנו הוא לבחור שלא להשתמש בכוח כדי לפגוע או להשפיל.